מתוך הספר
מכתב א' (מכתב ששלח אדמו"ר הרב"ש לאביו רבינו בעל הסולם זצ"ל)
בעה"י ג' לסדר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה" וכו'
כבוד אאמו"ר שליט"א בענין שדברנו אודות לימוד הקבלה על צד הטהרה וכו' ומה שאיני יודע אכתוב לך ואתה תשיב לי על כל משאלותי. אני רואה שאין לי פרטים לכתוב, רק בכלל, שאין אני יכול ללמוד אף מלה אחת על צד הטהרה. כי הדרך היא שמבררין איזה ספיקות מתוך רבוי הַוַּדָּאִים - ולא הודאים מתוך רבוי הספיקות. אלא שאז צריכין ללמוד כסדר. וודאי הוא שזה תלוי אם האדם כבר מוכשר לזה, שאצלו כל הקבלות שלו על צד הטהרה, היינו "קבלה על מנת להשפיע". ומי שאינו במדרגה כזו אזי כשלומד קבלה אין הוא יכול ללמוד על צד הטהרה. כמו שכתוב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב - אשר מִלֵּאתִיו רוח חכמה", זאת אומרת שהלב שלו כבר מטוהר מרוח ה'.
ולולא זה אי אפשר בשום אופן. כמו שאמרו רז"ל: "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", משמע שאי אפשר שהאדם לא יהא נקרא חוטא אלא אם כן יש לו רוח חכמה. והגם שאין האדם מרגיש שהוא לעולם חוטא, הוא משום ש"אין אדם רואה נגעי עצמו", אבל האמת היא שכל זמן שלא זכה לרוח חכמה נק' חוטא. והוא מן ההכרח. וזה תלוי דוקא ביד השי"ת למלאות, כמ"ש: "(אשר מלאתיו) רוח חכמה". אם כן אני צריך לרחמי שמים. הגם שכתוב: "ובחרת בחיים", משמע שהבחירה ביד האדם היא לבחור באיזה אופן שילמד, או לשמה או שלא לשמה. אבל אפשר שזה קאי רק על ה'לימוד', זאת אומרת איך שהאדם ירגיל את עצמו, מלשון "למד לשונך לומר איני יודע". זאת אומרת ההרגל, שהאדם עכ"פ יתרגל שיהיה לו רצון ללמוד לשמה. והנה כשאדם מתחיל להשקיף על כל בני גילו, הוא רואה שיש אנשים יותר מוכשרים בשכל ובכח ובכל זאת הם אינם לומדים לשמה. ואיך אני, אדם אחד, יכול לומר שאזכה יותר מכל בני גילי?! דבר זה הוא כמו שאמרו רז"ל: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". נמצא שרק הוא צריך לזכות. כמו שאנו שומעים שעל איש אחד יש קיום כל העולם, כמאמרם ז"ל: "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני" וכו'. וכן בסוכה (מה, ב) אמר ר' שמעון: "ראיתי בני עליה והן מועטין" וכו' ושהוא ובנו יכולים לפטור את כל העולם כולו מן הדין וכו'. וכן בקידושין (מ, ב) אמרו רז"ל: "לעולם יראה וכו' שהעולם הוא מחצה זכויות, עשה מצוה אחת הכריע את כל העולם לכף זכות". אבל צריכין להאמין בזאת, וזה קשה מצד הרבים. שהרי גם ברבים יש הרבה יחידים ועליהם גם כן נאמר אותו הדבר. על זה קאי "ובחרת בחיים", שאל תשגיח עליהם רק שתשתוקק ללמוד לשמה. אבל הלימוד בעצמו אי אפשר, רק שהשי"ת צריך למלא. כמ"ש: "אשר מלאתיו רוח חכמה". ואפשר זהו הענין מה שארז"ל (חגיגה יא, ב): "אין דורשין וכו' אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו". חכם היינו שהוא כבר זכה לבחי' חכמה מאת השי"ת. "ומבין מדעתו", דעת היא בחי' דביקות(ח). היינו באיש שכבר כל הבנותיו הן מכח הדבקות וזהו הת... שאמרו "חכם", שכבר הוא ממולא מרוח השי"ת מבחי' חכמה. וכן איתא בנועם אלימלך (פר' שמיני) על מאמר רז"ל "שלשה דברים נתקשה משה רבינו ע"ה: שרצים מנורה וקידוש החודש". שרצים היינו שפלות עצמו. מנורה היינו רוממות השי"ת. קידוש החודש היינו שצריך אדם בכל העת לחדש ולקדש את עצמו במחשבות הנ"ל, עכ"ד. וזה אי אפשר בכח האדם לבד. וזהו שנתקשה משה רבע"ה עד שהראהו השי"ת מתוך האש. הרי שדוקא השי"ת הוא צריך לעזור. כי אין בכח האדם לפעול מאומה, אלא דווקא אם השי"ת מאיר לו אז הוא יכול לקדש את עצמו וליטהר. וזה דוקא ע"י אור החכמה כנ"ל, כי "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". א"כ לרחמי שמים צריכין לקוות. וכמו שמפרש בתלמוד עשר הספירות (ח"א פ"א או"פ נ) שכאשר באה לפרצוף הארה מאתו ית', ההארה נקראת בשם אור החכמה. אח"כ מתחילה העבדות, שזהו הענין אשר אח"כ נעשית בחי' התעבות הבינה. אח"כ באה לבחי' ז"א, שע"י התגברות הבינה הוא זוכה לאור דחסדים, ואח"כ להתגברות לבחי' מלכות. אח"כ הוא עושה מסך על הרצון. ואח"כ בא זווג דהכאה וכו'. אבל כל כמה שלא בא בחי' אור דחכמה להפרצוף לא נעשה דבר, אלא מוכרח מקודם לזכות לאור של חכמה ואח"כ מתחילה העבדות.