מתוך הספר
מאמר א' - ענין שכינתא בגלותא (שמעתי א' יתרו תש"ד ירושלים)
הנה כתוב: אין עוד מלבדו. שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם שתהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו ית'. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא מטעם שכך הוא רצונו ית'. וזהו בחינת תיקון, הנקרא: "שמאל דוחה וימין מקרבת", כלומר, מה שהשמאל דוחה זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת שישנם דברים בעולם שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מהקדושה.
והתועלת מהדחיות היא, שעל ידן האדם מקבל צורך ורצון שלם שהקב"ה יעזור לו. כי אז הוא רואה שאחרת הוא אבוד: לא די שאינו מתקדם בעבודה, אלא הוא רואה שהולך אחורה, היינו שאפילו בבחינת 'שלא לשמה' אין לו כח לקיים את התורה והמצוות, משום שעכשיו רק על ידי התגברות אמיתית על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התורה והמצוות - אבל לא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אז הוא מוכרח לנטות ח"ו מדרך ה', אפילו משלא לשמה, והוא רואה שתמיד אצלו הפרוץ מרובה על העומד, היינו שהירידות הן הרבה יותר מהעליות, ואינו רואה שיהיה סוף למצבים האלה, ונדמה בעיניו שהוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה, כי הוא רואה שאפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים - רק בהתגברות למעלה מהדעת, אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר, ומה יהיה הסוף.
אז הוא בא לידי החלטה שאין מי שיכול לעזור אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. וזה גורם שתיקבע בלבו תביעה אמיתית שה' יפתח את עיניו ולבו ויקרבו באמת לדבקות ה' בנצחיות.
נמצא לפי"ז שכל הדחיות שהיו לו - כולם מאת ה' באו. היינו לא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היתה לו היכולת להתגבר; אלא לאדם שרוצה באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת - משום זה ניתנה לו מלמעלה עזרה, שלא תהיה לו היכולת לומר שברוך ה' יש לו תורה ומצוות ומעשים - טובים ומה חסר לו עוד.
וזה דוקא אם באמת יש לאדם הזה רצון אמיתי, אז האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי, דהיינו ששולחים לו מחשבות ודעות שהם נגד העבודה, וזהו בכדי שיראה שאין הוא בשלמות עם ה'. ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה לעומת שאר העובדים שהם מרגישים שהם בשלמות עם ה', משא"כ הוא, תמיד יש לו טענות ותביעות ואינו יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא עמו, וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקדוש ברוך הוא. עד שבא לידי הרגשה שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזו התעוררות מלמעלה שמחיה אותו לפי שעה, אבל תכף הוא נופל למקום השפלות. אולם זוהי הסיבה שגורמת לו שיבוא לידי הכרה שרק ה' יכול לעזור שיקרב אותו באמת.
האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך שהוא דבוק בו ית', כלומר שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו שאפילו אם הוא נמצא במצב הכי גרוע, שלא יכולה להיות ירידה יותר גדולה מזו - אל יצא מרשותו ית', כלומר שכאילו יש רשות אחרת שלא נותנת לו להכנס לקדושה, שבידה להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של סטרא אחרא, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה'. אלא הכל נעשה מצד ה'.
וזהו כמו שאמר הבעש"ט, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת: "ועבדתם אלהים אחרים". שלאו - דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה' - הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו שאומר שאתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה' - גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה, כלומר שאינו מאמין שרק הבורא הוא מנהיג העולם.
אולם בזמן שעבר איזו עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העבירה - גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, איזו נקודה הוא תולה כסיבה וגורם לעבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.
והאדם צריך להצטער אז, ויאמר: זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת, כלומר שה' נתן לי רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון. (הג"ה: ואפשר לומר, שמובא בספרים (ראשית חכמה שער הקדושה פי"ב) שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך העבודה, שרצונם לומר שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהם פסולת, ועכשיו הוא רוצה לקבל מזונות מהם)
כמו כן בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר שעכשיו אני נמצא במצב שאני מבין שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה', לכן הקדוש ברוך הוא מקרבו ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה.