בארץ ישראל
בשנת תרע"ט, כשנדמו הדי מלחמה העולם הראשונה, החל רבינו לעורר לעלות לארץ-ישראל, רבינו התריע כי ענן שחור מרחף על שמי אירופה, אף ניסה לבא במגע בהקשר לכך עם גדולי התקופה. אך דבריו באותה עת היו כקול קורא במדבר.
מסופר, כי אז נכנסו שלושה אברכים ובהם רבינו אל רבם האדמו"ר מפוריסוב. שאל האדמו"ר אותם מה בדעתם לעשות עוד בעולם, שני האברכים שתקו, ואילו רבינו השיב כי בדעתו לחפש עוד עבודה. השניים נסתלקו לבית עולמם בתוך תקופה קצרה, ואילו רבינו זי"ע החל לרקום את תכניותיו לעלות לארץ, משם הבקיע אורו להאיר לארץ ולדרים עליה.
בשנת תרפ"ב התיישב רבינו בירושלים שבין החומות וחפץ להסתיר עצמו ולעסוק במלאכת יד. אלא שמשמים חפצו אחרת והועידו לו תפקיד נשגב. הרבי מרחמסטריווקא שנפטר שנה קודם לכן הורה לאחד מגדולי חסידיו, המיוחד שבחבורה, לבדוק אחר אברך מפולין שעתיד לעלות ארצה ולקבלו כרבי עליו. החסיד תהה אחר קנקנו של רבינו והפתיעו בבקשה לייסד שיעור לתלמידים בפנימיות התורה ועבודת ה', בד בבד גלגלה ההשגחה אשר כמה מבני העלי' של ירושלים, תלמידי חכמים מופלגים יראי ה' וחושבי שמו, עקבו אחר הליכותיו של רבינו, התאספו כאגודה וביקשו הימנו לשמש כרבם.
שמו הלך לפניו גם מאלו שהכירוהו עוד מפולין ולא נותרה לו ברירה אלא לצאת מן ההסתר שכפה על עצמו ולקבל על עצמו ההנהגה על אותם האברכים, מובחרין שבמובחרין שבבני העיר, שהתאספו אצלו כל לילה מאחת אחר חצות עד אור הבוקר במסירות נפש, בהליכה רגלית בת שעה מהעיר העתיקה ושכונת מאה-שערים עד גבעת שאול בה נתמנה לאב"ד עפ"י הפצרת הגרי"ח זוננפלד רבה של ירושלים.
מני אז החלה מהפכה רבתי בלימוד והבנת תורת הח"ן, בירושלים של אז כבר התקיימו מספר ישיבות מקובלים, ולא מעט מגדולי תלמידיהם ביקשו להתקבל לשיעוריו של רבינו זי"ע, אשר לא דומה היה להם בבהירותם והסברתם את דברי האר"י הקדוש. כך העיד בהתרגשות אחד ההמקובלים המפורסמים: "עוד בטרם בואי אל רבינו זי"ע כבר הייתי בקי בכל כתבי האר"י, אך רק משבאתי אל רבינו התחלתי להבינם".
אלא שרבינו לא פתח את שעריו לכל דורש ומבקש, מגמתו הייתה עבודת ה' בפרישות מהעולם ועל כן לא חפץ בהמון עם שיצבאו על פתחיו ויפריעוהו מעבודתו. בורר היה את תלמידיו אחד לאחד ודורש מהם עבודה בלתי לה' לבדו ביגיעה ובמסירות נפש.
שמו יצא כאיש אלוקים קדוש ומקורבים יכלו לראות בעליל עד כמה נשגבו דרכיו והאיך שרוח הקודש מנצנצת בבית מדרשו, אלא שלא חפץ רבינו בעשיית מופתים בקהל רבים ואסר על תלמידיו לפרסם שמו. אחד התלמידים נכמרו רחמיו על שכנתו של"ע נפטרו עליה כל בניה בקטנותם, שלחה לרבינו זי"ע בתנאי שלא תודיע מי שלחה. רבינו ברך את האשה והבטיחה בזרע של קיימא, דבר שאכן התקיים. משהגיע אותו התלמיד אל בית רבינו הפטיר כלפיו: "יותר אל תשלח לי ביזנעס כאלו".
לפעם אחרת נתגלגלה לשולחנו של רבינו שאלה מדעית מסובכת ששבועות רבים עבדו טובי המוחות לפותרה, שרטט רבינו מספר שרטוטים כלאחר יד על הנייר שלידו, והנה הפתרון הפלא ופלא. כשנשמע הדבר בחוגי המלומדים כי יש רב זקן שפתר כהרף עין הפעילו לחצים להתקבל אצלו, אלא שרבינו סרב, אין זמנו פנוי לכגון דא.
אין ספק כי לולא התפרסם רבינו כגדול חכמי תורת הח"ן בדורות האחרונים, הרי ששמו היה נישא כאחד הגאונים בתורת הנגלה. כשביקר בטבריא, תהו חכמי העיר על קנקנו והיו משתוממים על ידיעתו העצומה בתורת הנגלה ברמה שלא ידעו ולא הכירו. ישב שם חסיד זקן מחסידי קרלין והפטיר לעומתם: "מה לכם תמהים?! זכורני כי עוד בבחרותו התפרסם שמו כעילוי ברחבי פולין".
וה"חזון-איש" שנמנה היה על מעריציו הגדולים של רבינו סיפר לתלמידו הגר"י שפירא זצ"ל, ראש כולל חזון-איש, כי בתחילה לא ידע כלל את עיסוקו של רבינו בתורת האמת: "כשבאתי עימו בשיח התפעלתי מגדלותו בתורת הנגלה, אך לא ידעתי כמה רב כוחו בתורת הנסתר".
היה כמעיין המתגבר בתורה ועבודת ה', במשך שעות ארוכות ולפעמים עד שמונה שעות, הפליג באמירת "תורה" על שולחנו הטהור, מלבד ספריו המרובים בתורת האמת ועבודת ה' הותיר אחריו אוצר ענק של כתבי יד עמוקים שמפליא הוא כיצד הספיק לכותבם אדם בר ימינו.