top of page
  • zohasulam

גילוי טפח וכיסוי טפחיים

עודכן: 1 ביולי

רקע: מאמר זה הוא ההקדמה השניה לסדרת מאמרים שעוסקים ביסודות הדת, הקבלה ומחשבת ישראל (ההקדמה הראשונה נקראת עת לעשות). מאמרים אלו נכתבו על ידי רבי יהודה ליב אשלג, בעל פירוש 'הסולם' על ספר הזוהר בשנת תרצ"ג (1933), ונאספו מאוחר יותר לספר בשם 'מתן תורה'.

גילוי טפח וכיסוי טפחיים

מורגל בפי הגדולים אנשי השם, במקומות שבאים הם לגלות איזה דבר עמוק, שמתחילים את המאמר בביטוי: "הנני מגלה טפח ומכסה טפחיים". והנה, הקדמונים שלנו נשמרים מאד ממילה יתרה, כמו שהורונו ז"ל (מגילה יח, א): "מילה בסלע, שתיקה בתְּרֵין". כלומר, אם יש לך בפיך מילה יקרה ששוויה סלע, דע שהשתיקה ממנה שוויה שני סלעים. והכוונה לאותם המפליטים מילים מיותרות שאין בהן תוכן ושימוש לענין, רק לשפר את הלשון ולנאותה לעיני המעיין. והיה זה בעיני קדמונינו לאיסור חמור, כמפורסם למסתכל בדבריהם, וכמו שאוכיח בקונטרסים הבאים. אם כן צריכים אנו לתשומת לב להבין מליצתם זאת שהיתה שגורה בפיהם כל כך.


שלושה מינים בהסתר החכמה

והענין הוא, כי יש שלושה חלקים בסודות התורה, אשר בכל חלק וחלק יש טעם מיוחד להסתר שבו, ונקראים בשמותם: א) האינו נחוץ. ב) האי אפשר. ג) משום "סוד ה' ליראיו". ואין לך פרט קטן בחכמה זו שאין נוהגים בו ביאורים משלושה חלקים אלו שנזכרו. ואבארם אחד לאחד.


א. האינו נחוץ

ה'אינו נחוץ' הם דברים שלא יצמיחו לאף אדם שום תועלת על ידי התגלותם. וכמובן שאין בהתגלותם הפסד כל כך, כי רק ענין של נקיות הדעת יש כאן, דהיינו כדי להיזהר מאותם מיני מעשים המוגדרים בשם "מה בכך", דהיינו, "מה בכך שעשיתי זאת, כיון שאין הפסד בדבר". ותדע אשר ה"מה בכך" נחשב בעיני החכמים למשחית הנורא ביותר מבין המשחיתים. שהרי כל מְבַלֵּי ומשחיתי העולם שנבראו ושעתידים להיברא, אינם אלא סוג אנשים של 'מה בכך', דהיינו שעוסקים ומעסיקים את זולתם בדברים שאין בהם צורך. ולפיכך לא היו החכמים מקבלים שום תלמיד בטרם יהיו בטוחים שיהיה נשמר בעסקיו, שלא לגלות מה שאינו נחוץ.


ב. האי אפשר

ה'אי אפשר' הם דברים שאין השפה שולטת בהם להביע בדיבור אפילו משהו מן המשהו מתכונתם, לרוב דקותם ורוחניותם, ולפיכך כל מאמץ להלבישם באיזה מילים אינו עשוי אלא להטעות בהן את המעיינים ולהטותם לדרך שווא, שדבר זה נחשב לעוון היותר גדול מנשוא. על כן, כדי לגלות משהו מעניינים אלו, צריכים רשות מן השמים. שזהו חלק הב' מהסתרת החכמה. אולם גם דבר הרשות  הזה צריך ביאור.

רשות מן השמים

הנה דבר זה מבואר בספר שער מאמרי רשב"י להאר"י ז"ל (בפרשת משפטים זוהר דף ק' בד"ה בריה דיוחאי ידע לאסתמרא) וזה לשונו:

דע כי נשמות הצדיקים, יש מהם שהם מבחינת אור המקיף ויש מהם שהם מבחינת אור פנימי (פירושם תמצא בספרִי פנים מאירות בשער המקיפין ענף מז[1]). וכל אותם שהם מצד אור מקיף, יש בהם כוח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יבינו אלא מי שראוי להבינם. והנה רבי שמעון בר יוחאי ע"ה היתה נשמתו מצד אור המקיף, ולכן היה בו כוח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינם אלא מי שראוי להבינם. ולכן ניתנה לו 'רשות' לכתוב ספר הזוהר ולא ניתן 'רשות' לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו. אבל הטעם הוא, שלא היה בהם כוח להלביש הדברים כמוהו. וזהו מה שכתוב: "בְּרֵיהּ דְּיוֹחָאי יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא אָרְחוֹי"[2] וכו'. ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב רשב"י, שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו. עכ"ל.

תמצית דבריו, שענין ביאורי דברים בחכמת האמת אינו תלוי כלל בגדלות או בקטנות של החכם המקובל, אלא בהארת הנשמה המיוחדת לדבר זה. שהארת נשמה זאת, היא בחינת נתינת 'רשות' מהשמים לגלות חכמה העליונה. נמצאנו למדים שמי שלא זכה לרשות הזו אסור לו לבאר ביאורים בחכמה זו, משום שאינו יכול להלביש את הדברים הדקים ההם במילים המתאימות לדבר, באופן שהמעיינים לא יכשלו בהם, שמשום כך לא מצינו שום ספר מסודר בחכמת האמת לפני ספר הזוהר של רשב"י. כי כל הספרים שקדמוהו בחכמה זו אינם מוגדרים בשם ביאורים בחכמה אלא רק רמזים בעלמא, וגם בלי סדר של קודם ונמשך (סיבה ומסובב), כנודע למוצאי דעת. עד כאן הבנת דבריו ז"ל.

ויש להוסיף, כפי מה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים, אשר מזמן רשב"י ותלמידיו בעלי הזוהר עד זמנו של האר"י ז"ל, לא היה אף אחד מהמחברים שיבין את דברי הזוהר והתיקונים כמו האר"י ז"ל, וכל החיבורים הללו שקדמוהו אינם אלא בבחינת בעלי רמז בחכמה זו, וגם ספרי החכם הרמ"ק ז"ל בכללם.

וגם על האר"י ז"ל עצמו ראוי להאמר אותם הדברים שאמר על רשב"י. דהיינו שלקודמיו של האר"י ז"ל לא ניתנה רשות מהשמים לגלות ביאורי החכמה, ולהאר"י ז"ל ניתנה הרשות הזו. באופן שאין הדבר תלוי כלל בגדלות וקטנות. כי יכול להיות שמעלת הקודמים לו היתה גדולה לאין ערוך ממעלת האר"י ז"ל, אמנם להם לא ניתנה הרשות לדבר זה, ולפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים השייכים לעצם החכמה, רק הסתפקו ברמזים קצרים שאינם נקשרים זה בזה כלל.

מטעם זה, מעת שנתגלו ספרי האר"י ז"ל בעולם, כל העוסקים בחכמת הקבלה הניחו ידיהם מכל ספרי הרמ"ק ז"ל ומכל הראשונים והגאונים שקדמו להאר"י ז"ל, כמפורסם בין העוסקים בחכמה זו, ואת כל חיי רוחם הדביקו רק בכתבי האר"י ז"ל לבדם. באופן אשר עיקרי החיבורים הנחשבים כביאורים בחכמה זו כראוי להיות, אינם אלא רק ספרי הזוהר והתיקונים[3], ואחריהם ספרי האר"י ז"ל.


ג. סוד ה' ליראיו

פירושו, חלק בסודות התורה המתבאר רק ליראי שמו יתברך, השומרים על כבודו יתברך בכל נפשם ומאודם, שלא יֵצא מתחת ידיהם ח"ו שום משהו של חילול השם לעולם. והוא חלק הג' מהסתרת החכמה.

וחלק זה הוא היותר חמור בענין ההסתרה. כי רבים חללים הפילו הגילויים ממין זה. כי מתוכם יצאו כל בעלי ההשבעות והקמיעות ובעלי קבלה מעשית הצדים נפשות בערמתם וכל מיני בעלי המסתורין, המשתמשים בנובלות חכמה[4] שנפלו מתחת ידיהם של תלמידים דלא מְעַלֵּי (שאינם מהוגנים), להפיק מהם תועלת גופנית לעצמם או לאחרים. אשר העולם סבל הרבה ועדיין הוא סובל מהעניינים ההם.

ותדע שכל עיקר ושורש ההסתר מתחילתו היה לגמרי רק משום חלק זה. ומכאן לקחו להם החכמים חומרות יתרות בבדיקת התלמידים, על דרך שאמרו ז"ל (חגיגה יג, א): "אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין, והוא שלבו דואג בקרבו"[5], וכן (שם יא, ב): "אין דורשין במעשה בראשית בִּשְׁנַיִם ולא במרכבה ביחיד", וכמותם תמצא רבות, אשר כל הפחד הזה הוא מהמבואר לעיל. ומטעם זה מועטים המה יחידי הסגולה שזכו בחכמה זו. ואפילו אותם שיצאו כל חובתם בשבע בדיקות וחקירות, נמצאים מושבעים בשבועות חמורות ונוראות שלא לגלות בכל אותם ג' החלקים הנ"ל ולא כלום (ועיין מזה בהקדמת הר"ר משה בוטריל ז"ל לספר יצירה).

ואל תטעה בדברי, במה שחילקתי כאן שלושה חלקים בענין הסתרת החכמה, אשר כוונתי שחכמת האמת עצמה מתחלקת לשלושה חלקים כגון אלו. אלא כוונתי היא על כל פרט ופרט שבכל מרחבי החכמה, שאין לך מילה קטנה בכל מרחבי החכמה הזאת שלא יסתעפו ממנה שלושת החלקים ההם. כי המה רק שלושה אופני הביאור הנוהגים תמיד בכל מילה שבחכמה זו. והבן.

אולם יש לשאול כאן, אם אמת היא אשר תוקפה של הסתרת החכמה הגיע לידי שיעור כזה, אם כן מהיכן נלקחו כל אלו אלפי החיבורים שנתחברו בחכמה הזאת?

התשובה היא, כי יש הפרש בין שני החלקים הראשונים ובין החלק האחרון. כי עיקר כובד המשא מוטל רק על החלק השלישי הנ"ל, מטעם המבואר לעיל. אולם שני החלקים הראשונים אינם תחת איסור קבוע. כי מחלק ה'אינו נחוץ' מתהפך לפעמים ענין אחד ויוצא מגדר ה'אינו נחוץ' משום איזו סיבה, ובא לבחינת 'נחוץ'. וכן מחלק ה'אי אפשר' נעשה לפעמים בחינת 'אפשר'. והוא משתי סיבות: או מבחינת התפתחות הדור, או על ידי נתינת רשות מהשמים, כפי שאירע לרשב"י ולאר"י ז"ל, ובשיעורים קטנים גם לקודמים אליהם. ומשתי הבחינות הללו יוצאים ומתגלים כל הספרים האמיתיים שנתחברו בחכמה זו.

לדבר זה נתכוונו החכמים במליצתם: "גיליתי טפח ואכסה טפחיים". שכוונתם כי קרה להם ענין מסוים שמחמתו הותר להם לגלות דבר חדש שלא שערוהו הקודמים להם. על כן מרמז כי רק טפח אחד, כלומר החלק האחד משלושת חלקי ההסתרה הנ"ל הוא מגלה שם, ושני חלקים הוא משאיר בהסתר. ובא להורות בזה כי קרה לו איזה ענין שהוא סיבה לדבר הגילוי ההוא: או שה'אינו נחוץ' בא לבחינת 'נחוץ', או שניתנה לו רשות מהשמים, על דרך שביארתי לעיל. וזהו שמתבטא במליצה של "גיליתי טפח".

ויידעו המעיינים בקונטרסים האלו, שדעתי להדפיסם במשך השנה, שכולם המה דברים חדשים שאינם מובאים בטהרה ובתוכנם המדויק לאמיתו בשום ספר מאלו שקדמו לי. ואני קיבלתי אותם פה אל פה ממורי ז"ל המוסמך לדבר, דהיינו שגם הוא קיבל מרבותיו פה אל פה וכו'. והגם שקיבלתי אותם בכל התנאים של כיסוי ושמירה כנ"ל, אולם מתוך ההכרח שהבאתי במאמרי 'עת לעשות' הנ"ל, נתהפך לי חלק ה'אינו נחוץ' ויצא והיה לבחינת 'נחוץ', על כן גיליתי טפח זה בהיתר גמור כמו שביארתי לעיל. אמנם שני הטפחים האחרים אותם אשמור כמצווה עלי.


הערות:

[1] האור המתלבש בתוך הכלים מכונה אור פנימי, והאור שהתחתון עדיין אינו מוכשר לקבלו הוא נשאר מחוץ לכלי ומקיף עליו, דהיינו שמאיר עליו מרחוק (תע"ס ח"ב הסת"פ אות עד ותשובות ד, ה).

[2] בנו של יוחאי (דהיינו רבי שמעון) יודע לשמור דרכיו (הסולם משפטים אות קכב).

[3] ספר "תיקוני הזוהר".

[4] נובלות חכמה – מעט שנובל מן החכמה, כאותם פירות הנובלים ונושרים מן העץ (עי' בר"ר יז, ה).

[5] רש"י: ואינו מיקל ראשו.


הערה כללית: המאמר עבר עריכה לשונית קלה כדי להקל על ההבנה. לקבלת הספר המקורי במייל לחץ כאן.



קריינות של המאמר:



10 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מאמר מתן תורה

רקע: מאמר זה נכתב על ידי רבי יהודה ליב אשלג, בעל פירוש 'הסולם' על ספר הזוהר בשנת תרצ"ג (1933). המאמר הוא ראשון מתוך מספר מאמרים שעוסקים ביסודות הדת, הקבלה ומחשבת ישראל. שאלות ובירורים "ואהבת לרעך כמוך

Komentarze


bottom of page