מתוך ההקדמה
רצוני בהקדמה זו, לברר איזה דברים פשוטים לכאורה,
כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם לידי ידיעה ברורה ומספקת. שאלה א: מה מהותנו. שאלה ב: מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה. שאלה ג: הנה כשאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מרגישים את עצמנו מקולקלים ושפלים עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל שעשה אותנו, הרי אנו מחויבים להימצא ברום המעלות שאין כמוהו לשבח, כי הכרח הוא, שמפועל השלם תצאנה פעולות שלמות. ד: לפי שהשכל מחייב, הלא הוא יתברך הטוב ומטיב שאין למעלה הימנו יתברך ואיך ברא מלכתחילה כל כך הרבה בריות שתתענינה ותתייסרנה בכל ימי היותן, והלא מדרך הטוב להטיב, ועכ"פ לא להרע כל כך. ה: איך אפשר שמהנצחי שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות.
...
וכבר הורונו חז"ל, שלא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכונה והמעשה של בריאת העולם. ויש להתבונן, כיון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מדת רצון גדולה עד מאד, לקבל את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במידת גדלו של הרצון לקבל אותו, עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר, וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המידה נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות רצון לקבל בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד.
מתוך הספר:
לשון הזוהר (הקדמת ספר הזוהר אות קמ):
יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אוֹמֶר, יוֹמָא קַדִּישָׁא מֵאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא מְשַׁבְּחִין לוֹן לְחַבְרַיָּיא, וְאָמְרִין, הַהִיא מִלָּה דַּאֲמַר כָּל חַד לְחַבְרֵיהּ. יוֹמָא לְיוֹמָא יַבִּיעַ הַהוּא אוֹמֶר וּמְשַׁבַּח לֵיהּ. וְלַיְלָה לְלַיְלָה, כָּל דַּרְגָא דְּאַשְׁלִים בְּלֵילְיָא, מְשַׁבַּח דָּא לְדָא, הַהוּא דַּעַת דְּכָל חַד מְחַבְרֵיהּ, וּבִשְׁלִימוּ סַגֵּי אִתְעֲבִידוּ לוֹן חַבְרִין וּרְחִימִין.
פירוש הסולם:
'יום ליום יביע אומר' פירושו, יום קדוש מאלו ימים העליונים של המלך, דהיינו הספירות של ז"א הנקראות ימים, משבחים את החברים, שעסקו בתורה בליל שבועות, ואומרים כל אחד לחבירו, אותו הדבר שאמר, וזה שאומר, 'יום ליום יביע' אותו 'אומר', ומשבח אותו. 'ולילה ללילה', היינו כל מדרגה השולטת בלילה, היינו הספירות של המלכות השולטת בלילה, משבחים זה לזה, אותה הדעת שכל אחד מקבל מחבירו. וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים.
ביאור הדברים: כי מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו, לקבל רק ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנא דטוב ורע, כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם, וכיון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב שחשב השי"ת בעדנו במחשבת הבריאה, מטעם האמור לעיל בדיבור הסמוך, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף לתקן כלי הקבלה שלנו ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו. וכבר הארכנו בזה בסמוך (בד"ה ובגין כך מעשה ידיו עש"ה). ונתבאר שם כי הרגשתנו הטו"ר מסבבת ג"כ ענין שכר ועונש, כי הרגשת הרע גורמת פרודא מאמונתו ית' ע"ש. ונמצא שאם האדם מתאמץ בעת הרגשתו הרעה שלא לפגום אמונתו מחמת זה, ויוכל לשמור התורה והמצוות בשלמות, הרי הוא מקבל שכר. ואם חלילה אינו עומד בנסיון ומקבל פרודא, הוא מתמלא בהרהורים רעים כמ"ש שם. ונודע כי על הרהורים אלו אמרו חז"ל (עיין קידושין מ א), שהקב"ה מעניש עליהם כמו על מעשה, שע"ז כתוב למען תפוש את בית ישראל בלבם. גם נודע שצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, אכן זה רק בתוהה על הראשונות. אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה ח"ו על ריבוי המעשים הטובים שעשה, ואומר מה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות, כי אז נעשה רשע גמור, שהרי הוא תוהה על הראשונות, והוא מאבד כל המע"ט שעשה בהרהור רע זה. כמ"ש צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ועכ"ז מועילה תשובה. אבל אז נחשב כמתחיל לעבוד ה' מחדש, וכקטן שנולד דמי, שהרי כל צדקתו מימים שעברו חלפה ואינה.
והנה הנהגת טוב ורע גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות כנ"ל, כל אחד לפי מה שהוא. ותדע שכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, כי מסבת הירידה הגדולה, שהיתה לו בינתים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עליה, שהוא כקטן שנולד כנ"ל. הרי שבכל עליה הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה', וע"כ נחשבת כל עליה ליום מיוחד. ועד"ז כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.
וזה אמרו יום ליום יביע אומר, יומא קדישא מאינון יומין עלאין דמלכא. דהיינו, בכל עליה שהיתה לו לאדם שנתדבק אז ביומין עלאין של הקדוש ברוך הוא משבחין לון לחברייא ואמרין ההיא מלה דאמר כל חד לחבריה. כי ע"י הזווג הגדול שבגמר התיקון יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק ע"מ להשפיע נ"ר להשי"ת, ויתגלה לנו בזווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה, ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים שהיו בימי הירידה עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, שהגיע לנו בעת גמר התיקון, כי לולא אותם העונשים הנוראים לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה, ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש. וז"ש יום ליום יביע אומר, שכל עליה ועליה שמטרם גמר התיקון, היא יום אחד מאינון יומין עלאין דמלכא, משבחין לון לחברייא. ונמצא עתה שהוא חוזר ומתגלה בכל הדרת שלמותו השייכת לאותו יום ומשבח לחברייא התמכין דאורייתא, עם ההיא מלה דאמר כל חד לחבריה, שהוא שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו, שהביאם אז לעונשים גדולים, כי עתה נהפכו לזכויות, שהרי כל שלמותו ואשרו של אותו יום לא היו יכולים להתגלות עתה באותו פאר והדר לולא העונשים ההם, וע"כ נחשבו דוברי המלות ההן, ליראי ה' ולחושבי שמו, כמו המע"ט האמיתים, וע"כ נאמר גם עליהם, וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. וז"ש יומא ליומא יביע ההוא אומר ומשבח ליה. כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, היסורים והעונשים, שהפסיקו את דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה, הנה עתה אחר שגם הלילות והחושך שבינתים נעשו גם הם לזכויות ולמעשים טובים, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתים, ונמצאים מתחברים כל השתא אלפי שני ליום אחד גדול בלבד, ונמצאים כל הזווגים שיצאו בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות כל אחת מחברתה כנ"ל, נתקבצו עתה לקומת זווג אחד רם ונשא המאיר מסוף העולם עד סופו. וז"ס יומא ליומא יביע אומר, כי המלה ההיא הנ"ל שהפסיקה בין יומא ליומא נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח ליה כי נעשה לזכות. וע"כ נעשו כולם יום אחד לה'.
וז"ש ולילה ללילה כל דרגא דאשלים בליליא, משבח דא לדא, ההוא דעת דכל חד מחבריה: כי כל אלו המלים והיסורים, הנק' לילות, שבסבתם נעשו המדרגות פסקי פסקי בזה אחר זה, הנה עתה אחר שגם הם כיום יאירו, משום שנתקבצו כולם ונעשו לבית קבול אחד לדעת הגדולה הממלאת כל הארץ דעה את ה', נמצא שכל לילה בפני עצמו היה נשאר בחשכה אם לא היה בא עתה בקיבוץ אחד עם כל הלילות. כי כל לילה מקבל חלקו בדעת רק מתוך החיבור עם שאר הלילות. וע"כ כל לילה נבחן כי יחוה דעת לחברו כי לא היה מוכשר להדעת אלא בצירוף עם חברו, וז"ש כל דרגא דאשלים בליליא, דהיינו כל לילה שנשלם עתה להיות בית קבול לדעת ה', משבח דא לדא, נמצא שכל אחד משבח לחברו משום ההוא דעת דכל חד, שחלק הדעת שקבל כל אחד, הוא מחבריה, על ידי החיבור עם חברו הלילה, כי לא היה מקבלו אם לא בצירוף עם חברו, כי רק כולם יחד בקיבוץ נעשו ראויים לקבל הדעת הגדולה הזו. וזה אמרו ובשלימו סגי, אתעבידו לון חברין ורחימין, שבשלמות הגדולה שקבלו יחד, נעשו כל הלילות לרעים אהובים זה לזה.